פסק-דין בתיק עת"מ 26026-05-12

העתירה בתמצית:

בפני עתירה להורות למשיבה ובטל דרישת חוב ארנונה שיוחס לעותר (שהגיע לסך של 359,294 ש"ח - נכון ליום 11.6.12), בהיותו בעל המניות היחיד בחברת " City Hall LTD" (להלן:" החברה"), דרישת חוב שהוצאה לעותר מכוח הוראות סעיף סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) תשנ"ג-1992 (להלן: " חוק ההסדרים").

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני מורה על הפסקת הליכי הגבייה המנהליים שננקטו כנגד העותר והחזרת עניינו של העותר לבירור במסגרת הליך שבו יבחנו כל טענותיו כנגד חיובו בחוב הארנונה של החברה, כפי שיפורט להלן. 

הרקע העובדתי:

העותר, יעקב כהן, הוא בעל המניות היחיד בחברה, שניהלה בין השנים 2005-2010 מועדון לילה ברחוב שבתאי לוי 5 שבעיר חיפה (להלן: " העותר"). 

המשיבה, באמצעות מנהל הארנונה הינה האחראית על קביעת חיובי הארנונה וגבייתם בעיר חיפה (להלן: " המשיבה").

בהתאם לתיאור העובדתי שניתן, החברה החזיקה בנכס הנמצא ברחוב שבתאי לוי 5 שבעיר חיפה, בין השנים 2005 עד לשנת 2010 (אז ניתן צוו סגירה לנכס), והודיעה על הפסקת החזקתה בנכס ביוני 2011. בגין החזקת הנכס צברה החברה חובות ארנונה בסך של 359,294 ש"ח (נכון ליום 11.6.12). בעקבות הידרדרות עסקית של החברה, ומתן צוו הסגירה נגדה, הפסיקה החברה מלתפקד ונכנסה לחדלות פירעון, עת שהיא מותירה מאחוריה חובות רבים ובכלל זאת חוב הארנונה. בעקבות כך, חייבה המשיבה את העותר, בהיותו הבעלים היחיד של החברה, בחובות הארנונה שנצברו לחובות החברה, וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. כנגד חיוב זה העתירה שבפני.

תמצית טענות הצדדים

העותר מבקש לבטל חוב הארנונה שיוחס לו בגין חובות הארנונה שנצברו לחובת החברה שבבעלותו. העותר הפנה למסגרת הנורמטיבית מכוחו יוחס חוב הארנונה לו, ופירט שאף אם בהתאם לסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים, ניתן יהיה לגבות חובות ארנונה מהבעלים של חברה, הרי שלשם כך יש צורך שיתקיימו הוראות סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: " פקודת מס הכנסה"), אשר לא התקיימו בנסיבות העניין. העותר טען שחיוב בעל מניות בחוב מס של החברה יתאפשר רק במקרים בהם יוכח פוזיטיבית כי בעל המניות פעל להברחת נכסים מתוך מטרה להתחמק מתשלום מס. בהקשר זה הוסיף כי נטל ההוכחה מוטל על המשיבה, שכן יש בייחוס חוב החברה לבעל המניות כדי לפגוע בדוקטרינת האישיות המשפטית הנפרדת, ובעוד שהמשיבה לא הוכיחה תנאיו של סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה.

בא כוח העותר טען כי בנסיבות העניין לא התקיימו תנאי סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, שכן לא הוכח כי עובר להפסקת פעילות החברה היו לחברה נכסים ואלו הועברו לעותר תוך הברחת נכסים. נהפך הוא, עקב ההידרדרות העסקית בפעילות החברה, היא צברה חובות גבוהים ובכלל זאת לעותר עצמו (הלוואת בעלים), וכן כי לחברה לא היה כל ציוד שהועבר לעותר שכן הציוד שהיה ברשות החברה הוא ציוד קבוע שהפך לחלק מהמושכר (כגון מזגנים וכהנה), כמו כן כי לא ניתן לייחס לעותר פעילות בחוסר תום לב.

במענה לתגובת העירייה, בא כוח העותר הדגיש כי העותר לא נקט בשום מעשה להברחת נכסים, וכי לא הגיעו לידי העותר כל נכסים מהחברה. ראשית, כי העותר הוא נושה של החברה בעקבות הלוואת בעלים שניתנה לחברה. שנית, כי הציוד שנשאר לחברה הוא ציוד זניח בערכו הכלכלי, שנשאר מחובר לנכס שהחברה שכרה (כגון מזגנים, מערכות כיבוי אש, תשתיות וכהנה), מה גם שבנסיבות העניין ומשמדובר בציוד משומש, הרי שהוא לא ניתן למכירה בשוק.

בהתייחסות בא כוח העותר לטענות המשיבה, ביקש בא כוח העותר לדחות טענת השיהוי שיוחסה למרשו, שכן ההודעה הראשונה שייחסה את שיוך החוב לעותר נמסרה לעותר אך ביום 26.2.12, ושבעקבותיה העותר פעל באופן מיידי למיצוי זכויותיו מול מנהל הארנונה. ככל שהדברים עניינם בטענת חוסר תום הלב, שנבעה מהעיכוב בהודעה על הפסקת החזקה בנכס, נטען כי סגירת הנכס באה בעקבות צו סגירה לעסק, משכך העותר סבר כי הדבר הוא פעולה של העירייה ושיש בכך די על מנת להצהיר שהעותר אינו מחזיק בנכס.

המשיבה ביקשה לדחות העתירה, ולהתיר את יחוס חוב הארנונה לעותר על כנו. תחילה טענה המשיבה לשיהוי בהגשת העתירה, שכן העותר ידע על חיובו האישי עוד בתאריך 27.9.11 ואילו העתירה הוגשה בחודש מאי 2012, לומר כי המדובר בשיהוי של למעלה מ 7 חודשים. מעבר לכך נטען כי יש לראות בעותר כמי שפעל בחוסר תום לב, בהתחשב בכך שהחברה בניהולו יצרה חובות ארנונה וככלל נמנעה מתשלום הארנונה המוטלת עליה מלבד בחלקים קטנים. שנית, כי העותר הודיע על עזיבת הנכס בחלוף שנה ממועד הפסקת פעילותה של החברה בנכס, דבר שהביא לטפיחת חוב הארנונה.

לגופו של עניין, טענה המשיבה, כי בנסיבות העניין יש לחייב את העותר בחובות הארנונה שנצברו לחובת החברה, זאת בהיותו הבעלים של החברה, ובהתאם לאמור בסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה וסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה. כך שבנסיבות העניין, הוכח כי הנכס אינו משמש למגורים; הוכחה סופיות החוב; הוכח היעדר פירעון החוב; הוכח כי החברה הפסיקה את פעילותה; וכן הוכח כי העותר הוא בעל השליטה בחברה. בהתאם ומשהוכחו תנאים אלו, יש להחיל החזקה העובדתית הקבועה בסעיף 119א(א) לפקודת מס ההכנסה לפיה הנכסים שהיו לחברה הועברו לבעלי החברה, בעוד שהעותר לא הציג כל ראיה על מנת לסתור החזקה שהעביר הנכסים מהחברה לחזקתו. אף מעבר לכך לגישת המשיבה בהתחשב בכך כי לחברה היו נכסים טרם פירוקה (בהתאם לדוחות הכספיים של החברה) ובהתחשב בכך כי לא ניתן הסבר לשימוש שנעשה בנכסים, הרי שיש לראות בכך כהוכחה פוזיטיבית כי הנכסים הועברו לרשותו של העותר. המשיבה הפנתה לדוחות הכספיים של החברה מהם עולה כי הפחת על הציוד של החברה היה בסך של 108,000 ש"ח בשנת 2010, דבר שיש בו ללמד כי לחברה היו נכסים בעלי ערך רב, בנוסף כי לחברה היו נכסים ותשתיות במבנה כגון מזגנים, מערכות כיבוי אש וכהנה, שגם ערכם הוא רב, אם כי לא ניתן כל הסבר למה נעשה עם ציוד זה. לנוכח האמור, יש ללכת בהתאם לקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה ולהטיל את חובות הארנונה על העותר. 

דיון ומסקנות

שיהוי

ככל שהדברים עניינם בטענת השיהוי שהועלתה על ידי המשיבה, אני סבור שיש לדחות טענה זו. המשיבה הפנתה למכתב שנשלח לעותר ביום 27.9.11, לפיו עליו לפעול להסדר חוב הארנונה מכוח היותו בעל שליטה בחברה, ובהתאם לאמור בסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים, ואם לאו ינקטו נגדו הליכי גבייה מנהליים (ראו נספח ה' לתגובה).  חרף זאת, בכלל הנספחים שהובאו לעיוני לא נמצא אישור שיש בו להוכיח כי אכן התראה זו נמסרה לעותר. מכאן כי יש לסמוך על הנספח בו מודה העותר כי הגיע למענו ואשר מצורף לעתירתו, לומר המכתב שמיום 26.2.12 (נספח ג' לעתירה). ממועד זה החל העותר לפעול נגד חיובו בארנונה, הוא שלח בקשה לביטול החוב למנהל הארנונה בעיריית חיפה (ראו נספח ד' לעתירה) ובהמשך לכך ומשבקשתו נדחתה ביום 15.4.12, העותר הגיש עתירה זו שבפניי ביום 14.5.12. על כן נמצא כי עודנו בסד הזמניים הקבוע בסעיף 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א-2000, ובהתאם כי יש לדחות טענת השיהוי.

היעדר תום לב

כך גם אני רואה לדחות את טענת המשיבה ביחס להיעדר תום לב מצידו של העותר, בכך שהוא נמנע מתשלום ארנונה לאורך השנים. אכן יש בהיעדר תשלום הארנונה טעם לפגם, אם כי אין להתעלם מהמציאות הקיימת לפיה חלק מהעסקים מנהלים עיסוקיהם על ידי ניתוב תקבולי עסקיהם ממקום למקום בצורה של גלגול חובות מתוך צפייה עתידית כי בסופו של דבר כל החובות והתשלומים יפרעו. צפייה זו לא מבוססת תמיד בחישוב רציונאלי של ההכנסות וההוצאות של העסק. כשלוקחים בחשבון כי הדבר בא בעקבות הידרדרות כלכלית של העסק, ומאידך היעדר פעולה ממשית מטעם העירייה, ובמקרה שלא הוכח כי העותר עשה כן בצורה מכוונת ותוך ידיעה מראש כי לא יהיה ביכולת החברה לשלם את חובות הארנונה, הרי שאין אני מוצא בכך כהיעדר תום לב המצדיק את דחיית העתירה.